נעים מאוד, שמי סיון אפשטיין, אימא של ענבר ובת הזוג של רועי.

​

הרבה לפני שהיה לי ילד ידעתי שאני הולכת להיות אימא מושלמת. כזאת שנותנת מרחב ומקום לביטוי עצמי, כזאת שבבית שלה אפשר להיות הכול, כזאת שעוטפת, שמכילה ושמקבלת ללא תנאי.

​

כשהפכתי לאימא באמת התמלאתי באהבה עזה לילדיי וברצון אמיתי שהם תמיד יהיו מאושרים ויקבלו את מה שהם רוצים. אבל לצד אותה תחושה חיובית, בכל פעם שנתקלתי בקושי הוצפתי גם ברגשות של פחד ושל תסכול. הדיבור שלי עם עצמי הושפע מאוד מהסביבה, והסתכלתי החוצה לראות מה עושות חברותיי, מה אומרת יועצת זו או אחרת ואיך עשו זאת הוריי - חיפשתי פתרונות אצל אחרים. רציתי לדעת הם הם עושים, מה הם חושבים.

היו לי גם כל מיני רעיונות על איך זה "צריך" להיות. למשל "ילדים צריכים גבולות, צריכים לאכול בריא, צריכים להקשיב להורים". מה שלא ידעתי הוא שהדיבור על "צריך" או על "נכון" ביטא פחד עמוק שלי מלהביא לידי ביטוי את איך שאני הייתי רוצה שדברים יהיו. במקום להביט לתוכי פנימה, אל הידיעה שיש רק בי, העדפתי להכניס אליי כל מיני רעיונות מבחוץ.

החיפוש המתמיד אחר תשובות בחוץ הוביל לכך שמערכת היחסים ביני לבין ילדיי, שנולדה מתוך הכוונה העמוקה ביותר, הפכה למבוך של רעיונות נוקשים, של מאבק ושל תסכול.

מהמקום הזה הסכמתי לפגוש באפשרות חדשה בשם: "הורות כמעשה ניסים". ככל שהתעמקתי בגישה, פגשתי בילדה קטנה ומתוקה ששוכנת בתוכי ומבקשת מקום להתבטא. הסכמתי לצאת למסע עמוק של ריפוי, וכך הבנתי מה באמת ילדינו מבקשים מאיתנו ולמה הם מחוללים קשיים בחיינו.

נראה שיש להם סיבה ממש טובה!

היום אני פוגשת את הבן שלי ומקיימת עמו מערכת יחסים המושתתת על יסודות חדשים לגמרי: הכלה, כנות, קרבה ואמון. בלי כפייה ואיומים, בלי להקנות גבולות, בלי עונשים ובלי להתייחס אליו כאל מישהו שצריך לעצב.

יש לי מקום חדש שלו אני מקשיבה וממנו אני פועלת – אני עצמי. אני חוזרת אליי ומביאה הקשבה לילדיי.